המילים לקוחות מטקסטים של אחרים, ואז אני כבר מתקשה לחוש את האדם שמולי. הוא מצטט ציטוטים שלא שלו, הוא מדבר גבוהה גבוהה ואני מנסה לחפש את המילה  המקורית שלו שתשתרבב לה בתוך המסה הצפופה, שתהייה ביישנית ילדותית או פגומה, כדי לגעת בו בכל זאת.

מילים הן בעיני מגע, הן יכולות להיות מסכות או תחפושות אך כמו ביצירה ספרותית טובה אם הן נוגעות בנפש ומטלטלות את הרגש, אז משהו אמיתי מתרחש. אני מחפשת את אלה המטלטלות, המהדהדות את יצירת האומנות של הנפש, את הביטוי הרגשי של מה שהיה ומה שהורגש מלופף במילים שכאילו הופכות להיות חלק מהדבר עצמו. הרווח שבין המילה לדבר שאותו רוצים להביע, המתח בינהן נוכח כל הזמן. ולרגעים נדירים הרווח מצטמצם. זהו בדיוק המקום שבו עולות הדמעות, ואז אני יודעת, אמת קרתה ברגע הזה. ככה קורה גם בשורה נדירה שכזאת ביצירה ספרותית, המילה מתמזגת עם אמת הגדולה ממנה לרגע אחד, והדמעה מאשרת את המיזוג המושלם הזה. הטיפול הוא מעין ריקוד בחלל שיוצר הרווח הזה, במתח בין המילה לבין מה שהיא מבטאת ובנסיון דרך המילים לצמצם את הרווח וככל הניתן ולהתמזג - הדבר כשלעצמו עם המילה כשלעצמה.

אולי זה מה שמחבר את השאלה הגדולה כל כך, מהי ספרות ומהו טיפול?

מה מייחד כל קובץ מילים והופכם ליצירה? מילים שהן חולין- בשימוש יומיומי, כמו כתבה בעיתון או מרשם לתרופות- מתי הן הופכות המילים האלו ליצירה ספרותית? יעקובסון דיבר על תופעת ה"הזרה", להפוך את המילה הרגילה לזרה, להקשיב לה באופן אחר וחדש כאילו רק עכשיו נשמעה, זה מה שהופך מילים של חולין ליצירה ספרותית. לשמוע מחדש את רחש הגלים או להחזיר לאבן את אבניותה, כך גם בטיפול, לשמוע מחדש את המשפטים כמהדדים את הלא מודע ולא רק מתארים אינפורמציה יבשה עליה מעדכן המטופל.

כשאני בהתכווננות כזאת, להקשיב ליצירת המילים הייחודית שאותה פורש בפני המטופל במהלך הפגישה, אני בהקשבה אחרת. בהתייחסות למילים שנאמרות כהזרה, כיצירת המטופל, כנוגעות לא נוגעות בדבר עצמו שאותו רוצה המטופל להעביר. ואת זה אני מחפשת בתוך הטיפול.

חומרי הגלם בטיפול כמו גם בספרות הינן המילים. אני מוקסמת מהן מקשיבה להן בפגישות כמו ליצירת אומנות. לעיתים שיר קצר, לעיתים סיפור קצר, טרילוגיה או רומאן בין דורי. חיבורי המילים היחודיים שבוחר מטופל להשמיע הם בעייני כמו מקפצה לתת מודע, השפה שהוא בוחר הינה שפת הנפש, הניגון הינו הריתמוס שלה.

הפגישה הטיפולית כמו לוח קנבס חלק, כמו דף שטרם נכתבה עליו היצירה, מזמנת אפשרויות אינסוף כמו גם טביעה בריק ובאין. בכל טיפול חדש נכנס מטופל לכתוב איתי ביחד את היצירה הספציפית של ההווה   שלו, המתבססת כמו בחלום על מה שקורה עכשיו, יצירה מבית היוצר של האומן התת מודע שלו עם פירורי היום שהיה, עם העבר המבעבע והעתיד המטלטל.

אנחנו נכנסים ביחד למרחב הזה, אותו אני משתדלת לנקות ככל שאוכל ממה שהיה וממה שיהיה, ממה שידעתי וממה שציפיתי לו, ולהקשיב, דרך המילים שבוחר המטופל, ליצירה המתממשת ברגע זה, להבחין בצבעים המושלכים על הקנבס הלבן, למילים הנכתבות על הדף הריק.

לעיתים בדיו מהוקצע או בצבעי פנדה של ילדות או בעפרון בהיר בהיר שבקושי אפשר לראות. לפעמים